ק ש ר

מתוך שיחה של טים ג'קינס בסדנא לרכזי מחוזות באירופה, אוקטובר 2003

פורסם ב- Present Time מס' 134, ינואר 2004

תרגום: תמי שמיר    עריכה: מיכל רוזנצויג-גופר    עריכה לשונית: אסתי כהן

 

עלינו לעבוד תמיד בשתי חזיתות: האחת היא כלפי חוץ – להגיע לעוד אנשים, לדבר על דיכוי, להפיץ את רעיונותינו. האחרת היא כאן, במקום בו אנו מפתחים את הרעיונות ואת היכולות שלנו להפיצם. עלינו לחזור תמיד ולעשות עבודה זו יחד.

נכון לעכשיו, ידוע לנו יותר ממה שאי פעם חשבנו שנדע. חיינו טובים ממה שחשבנו שיהיו. המודעות שלנו לחיינו גבוהה יותר ממה ששיערנו שאפשרי. למעשה, רוב הזמן אנו חושבים ושמים לב לחלק גדול מהחיים. אנו עד כדי כך מלאי חיים; זה יותר ממה שציפינו. מערכות היחסים שלנו טובות יותר מחוץ ליעוץ, וגם בינינו לבין עצמנו. עם זאת ברור שאפשרי שיהיה לנו עוד הרבה יותר. העניין אינו רק שיש עוד עבודה לעשות, אלא שאפשרי שביחסים שבנינו יהיה לנו יותר.

עלינו לחזור תמיד לעניין זה. כאשר אנו יוצאים החוצה ומנסים לתקשר עם אנשים אחרים, שתיים מהמגבלות הגדולות ביותר שלנו הן:

(1) הדימוי העצמי שלנו – אנו מתבלבלים כשאנו מתחילים להרגיש רע לגבי עצמנו, ו-

(2) אין אנו בטוחים ברצונם של אחרים לקיים איתנו מערכת יחסים.

הבלבול שלנו לגבי יחסים ולגבי עצמנו  מקורו קשה ומוקדם. במשך כל תקופת מנהיגותי ביעוץ הדדי, עודדתי אנשים שיהיו אכפתיים איש לרעהו במערכות היחסים שלהם. בשנים האחרונות אני דוחף אנשים שלא ירגישו רע לגבי עצמם. אלו שניים מהבלבולים המוקדמים ביותר, שבעטים הכל הופך להיות קשה יותר. הם קורים מוקדם מאוד, ולכן אנו "מתרגלים" אליהם.

אנו רגילים להרגיש רע לגבי עצמנו. כמעט ואיננו שמים לב לכך. למדנו לחיות בדרך זו, אנחנו יכולים להסתדר עם זה. למדנו גם לראות את החיים מנקודת ראות של להיות לבד. אנחנו מחשבים את צעדינו בהנחה שעלינו למצוא את הדרך מתוך בידוד, כאילו אין אף אחד  שיכול להבין. בלבולים אלו  מזהמים כל מה שננסה לעשות, ואנו נעשים פחות יעילים ופחות מעורבים אישית. אנו עושים דברים מתוך ריחוק, בקרבת אנשים אחרים בעצם איננו מרשים לעצמנו לחוש את החיים במלואם.

ובכן, עליך להפסיק להרגיש רע לגבי עצמך. זאת אינה אופציה יותר. הדברים שהחלטת שברצונך לעשות אינם משאירים לך ברירה. את לא יכולה גם לעשות אותם וגם להרגיש רע לגבי עצמך. את הבחירה עשית מזמן – גם אם בלי משים. חלק ממה שעליך להתמודד איתו הוא שאסור לך לעולם להרגיש רע לגבי עצמך. צעד ראשון הוא לעולם לא להאמין לרגשות אלה. את תרגישי אותם עד שתפרקי מצוקה זו, אבל לעולם אל לך עוד להאמין להם. את יכולה להלחם בהם, להתעלם מהם, או פשוט להסיח דעתך מהם, אבל אל לך להעביר את חייך באמונה שהם תמונה מדויקת של איזה שהוא דבר פרט למה שקרה לך. (הם כן מספרים לך משהו על מה שקרה וכיצד זה פגע בך).

לפני שנה חשבתי על כמה שאלות, ובקשתי מאנשים לנסות אותן. בקשתי מהם שלא לשאול מישהו "האין אני הדבר המקסים ביותר שפגשת מעודך?" או "האם אני מיוחד?" או כל אחד מאותם דברים משונים שהמצוקות שלנו רוצות לדעת כדי להיות בטוחות, אלא בקשתי פשוט לשאול "האם אתה רוצה אותי בחיים שלך? האם אני חלק מהמציאות שהיית יוצר לו היה הדבר בידך? האם אתה מכיר אותי, מעריך אותי ומבין אותי מספיק בשביל לרצות אותי במציאות החדשה שאתה יוצר לעצמך?" מסתבר שרובנו אינם בטוחים שמישהו יכלול אותנו ביקום החדש שהוא ייצור. רובנו מרגישים כאילו אנחנו תאונה. "הו, אני כאן. אבל נדמה, שאף אחד אחר לא שם לב לכך; נדמה, שאף אחד לא ממש התאמץ כדי שאני אהיה פה". כמובן שאין זה נכון. לעתים קרובות אנשים התאמצו מאוד כדי להבטיח שנהיה פה, אבל כשהגענו, הדבר לא כל כך נראה לעין. האנשים שהתאמצו כל כך היו עסוקים במאבקים שלהם – בדרכים בהן הם דוכאו ונפגעו, בפחדים ובבדידות שלהם – ולכן לא יכלו להראות לנו שרצו בקיומנו.

לפיכך, רבים מאיתנו מרגישים מבולבלים לגבי היותנו פה. נחמד שאנחנו כאן, אבל... אני חושד שזו אחת מהסיבות שאנשים מחפשים משמעות, וחלקם פונים לדת בנסיון למצוא מישהו שמשתדל לומר שיש בינינו  קשר.

ביולי הזדמנה לי הצצה אחרת אל נושאים אלה. יצא לי לבלות שבוע בחברת מישהי חדשה – בשבוע השלישי לחייה – וגם ראיתי תמונות שלה מן הימים הראשונים אחרי הולדתה. הדבר הזכיר לי הרבה מאוד צעירים שראיתי, וכמה שונות הבעותיהם משלנו. נדמה היה שהדבר שהיא מצפה לו שונה מהדבר שאנו מעיזים לצפות לו. למה אתם מצפים? האם אתם מצפים שמישהו יחבב אתכם? "אתה מחבב אותי?" אין בכך שום דבר חזק, או חיובי, או מהימן. זה בעצם בסיס לשינויים. זה אחד מהחלקים הקטנים שנשארו לנו מהשאלות הגדולות המקוריות.

אני חושב שאנו מצפים למשהו מאוד גדול, חזק וברור כשאנו מגיעים לעולם, וזה לא "האם אתה מחבב אותי?" אף ילד לא מגיע לעולם עם השאלה "האם אתה מחבב אותי?" זו אינה השאלה האמיתית. זה חלק קטנטן שנשאר לנו ממנה. פוגעים בנו בצורה כזו שמה שנשאר לנו בסוף אלה הרסיסים הפצפונים מהשאלה האמיתית. מרסיסים אלה אנו יכולים, לפעמים, לאסוף מספיק בטחון כדי לסתור רגשות ולפרוק, ולהתחיל להרגיש שוב מחוברים, אבל אנו מיחסים לכך חשיבות שלדעתי מטעה אותנו.

אני חושב שהשאלה האמיתית היא "איך אני מחובר? למי אני מחובר? לאן אני שייך? לאן אני מתחבר? היכן המקום שלי אתך?" פניה של הקטנה הזו לא היו שמחים. לידה, ברוב המקרים, אינה קלה, לא לקטנים ולא לאמהות. תינוקות צריכים לפרוק, לעתים קרובות, כבר מההתחלה. אבל קיים בברור  מבט שמצפה לקשר, אלא אם כן המצוקה כבדה. "לאן אני מתחברת? איפה המקום שלי אצלך? האם את שלי? האם את זו שזכיתי להיות קרובה אליה, מחוברת אליה, לתמיד?" לדעתי, זו בערך השאלה שאיתה אנחנו מגיעים. "בסדר, איפה מקומי? למי אני מתקשר? איפה הנפש שאני יכול לראות שדומה לשלי? איפה האנשים שלי? מי נמצא שם?" בדרך כלל, אין שם מישהו במצב מספיק טוב שיגיב בצורה הולמת. אפשר לראות תינוקות שמנסים במשך שעות, ימים, שבועות – ואולי חודשים, אך אז רואים שהמבט המצפה נעלם.

בנקודה מסוימת כולנו נעשינו מאוכזבים מדי. נעשה קשה מדי להסתכל סביב, ולצפות לתשובה, קשה מדי להביט ולחפש בגילוי לב, והפסקנו לנסות. ועכשיו, איננו יכולים להסתכל. איננו מעיזים. אנו מרגישים שאם נסתכל בגילוי לב כזה, אם באמת ננסה למצוא מישהו ולא נמצא, נתרסק.

ויתרנו. זה נעשה קשה מידי. נדמה היה שלא נוכל לסבול כשלון אחד נוסף, והקלטות המצוקה השתלטו. אני חושב שזה קורה לכולם, בדרגות שונות. אנשים מסוימים מצליחים להישמע קצת אחרת, אבל אני לא חושב שלמישהו מאתנו ניתנה ההזדמנות, הסיטואציה הנכונה, להימנע מהמאבק הזה ומהפגיעה הזו.

אני חושב שעלינו לחזור לאחור ולנסות לפתוח עניין זה. חייבת להיות אפשרות לגלות מה הקשר הזה יכול היה להיות. ואנו נעשה זאת. זה יהיה אפשרי – בעוד כמה, שלושה דורות? אכן יהיה דור שיגיע עם סיכויים שונים. יהיה מספר משמעותי של אנשים שחשבו ועבדו מספיק כדי שיהיו מספיק משאבים. מישהו יהיה שם לקבל את פני הילוד – ישאר שם למשך שעות ויצור את הקשר הזה.

באשר לנו, אנחנו עושים את העבודה שתחולל את השינוי הזה עבור כל בני האדם. אבל עלינו לעשות את העבודה. עלינו לבטל את מה שקרה לנו. וכל צעד שנרשה לעצמנו לקחת בכיוון זה, יביא שינוי גדול.

עצם המחשבה, ש"אולי יכולנו" היא נקודת המוצא עבור רבים מאתנו. "אולי יכולנו". אולי יכולנו להעיז להסתכל שוב ולהשאיר שם את העיניים ולא ללכת משם, לא להתכנס פנימה, לא להפוך רשמיים, או הגונים, או זהירים, או עליזים, או מה שזה לא יהיה, שאנו עושים, כדי להפחית את הסיכונים, אלא פשוט להישאר שם, להלחם ולהישאר שם, במקום בו נאלצנו לוותר פעם. כל דבר שאנו יכולים לעשות כדי להזכיר לעצמנו שזה אפשרי, שאולי אנחנו יכולים לעשות  זאת, הוא שינוי משמעותי בתפיסתנו אחד את השני, שיהפוך כל מיני דברים לאפשריים יותר.

זו אחת מאותן מצוקות שאנו נושאים אותן באופן פרטי. אנו מאבדים את המודעות לכך  שכולם נושאים אותה. נדמה שזה אישי, ייחודי. אמנם בגרסאות שונות, אך אני חושב שכולנו נושאים אותה. והיא כרונית אצל כולנו, כך שקשה לזכור שעלינו לפקפק בה. פירוש הדבר שזו אחת מאותן מצוקות לגביהן עלינו לעזור אחת לשניה. אל לנו להשאיר אף אחד לבדו או לבדה כדי לזכור מאבק זה. עלינו להזכיר ולעודד את היועצים שלנו להקדיש מעט זמן למצוקה זו, בלי קשר לנושא שברצונם לעבוד עליו. דומה הדבר לרגשות הרעים שלנו לגבי עצמנו: הוא מבלבל ומחליש אותנו בכל המאבקים האחרים שלנו. אם אין אנו עושים דבר מה כנגדה שוב ושוב, אם אנחנו מאבדים כיוון, כל המאבקים האחרים הם קשים יותר. למעשה עלינו להקדיש לעבודה על מצוקה זו ארבעים שעות השבוע, אבל (צחוקים) יש מספר דברים אחרים שעלולים להפריע. ועדיין, אסור שנשכח זאת, שאם כן, נאבד את הפרספקטיבה. אז תזכירו אחד לשני.

יש לי תמונה, אעביר אותה ביניכם, שיכולה לעזור לקבע זאת בתודעתנו. זו תמונה של תינוקת שמחפשת במבטה. זהו היום השני לאחר לידתה, והיא משקיפה על החיים. אנו זקוקים לתזכורות כאלה.

בעזרת הביטחון שההסכמים שלנו כיועצים מעניקים, נצליח למצוא כאן פתרון למאבק הזה. נזכה להיות אנושיים באופן מלא ביחסים היעוציים שלנו, ככל שניתן. אם נוכל לעשות זאת כאן, ביחסים האלה, זה אמור לעבוד גם בכל מערכת יחסים אחרת, על כל בסיס שלא יהיה. עלינו לצפות לקשר הזה, לא משנה מה אנחנו עושים יחד, לא משנה מהי הזירה בה אנו פועלים זה עם זו. עלינו להיות עד כדי כך מחוברים.

אינני חושב שחשבנו שנוכל להיות. כאן, ביעוץ הדדי, שימרנו תקווה שנוכל לבנות משהו, ועדיין יש לנו תקוות, ולפעמים גם פנטזיות, לגבי מקומות אחרים, אבל חשוב שנהיה מסוגלים לקיים מערכות יחסים אנושיות לגמרי בכל מקום – בכל המקומות בהם אנו פועלים ונלחמים ונאבקים כדי שדברים יהיו כמו שצריך. אם אכן נשיג את המחוברות הזו וההבנה הזו בינינו לבין אחרים, יהיה הרבה פחות מבלבל לפתור כל קושי או אי הסכמה, בין אם מקורם במצוקה, חוסר אינפורמציה או מחסור במשאבים. תארו לעצמכם עד כמה כל מה שעומד בפנינו יהיה פשוט יותר וברור יותר.

 

 

Hebrew Translation of "Connection" - Tim Jackins - Present Time – January 2004

Copyright 2002 © by Rational Island Publishers

 

All rights reserved


Last modified: 2017-05-06 23:35:41-07